ניצן' "כחובב" רציני ביותר של ג'ארט, פרגן לי להיות הראשון על החדש של ג'ארט, כבוד לו זוכים חברים מסוג זכר, שעברו מסלול ביחד כאשר הם רואים נקבה אטרקטיבית...במילים אחרות אמר לי "...נגן אותו, ומחכה לשמוע רשמים..." כל זה היה לפני כ-חודש? בעבור כל אלה שלא מכירים את הנפשות הפועלות, ניצן (שנע על הגבול של אדיש עד סולד מג'ארט, סיפר לי, כמי שמוגדר חסיד נלהב, על דיסק חדש של ג'ארט). הבעיה הייתה שהאלבום הוצג לראווה באמזון כאקט שיווקי, אולם לא הועמד למכירה. קבלתי בהכנעה ונשארתי כשתאוותי בידי. אתמול בערב הגיעה ההזדמנות. צירוף מקרים שבו אשתי יוצאת עם חברות לראות הצגה שמספרת סיפור המתרחש בתקופת השואה, שתרמה רבות להפחתת כל ציפייה לערב משמח, ואני (על תקן הבייבי סיטר) מוצא לגמרי במקרה את ג'ארט החדש. אותו הג'ארט שניצן הזכיר כטיזר רק מספר שבועות קודם לכן. אני חייב לשאול את השכן איזה חיבור אינטרנט יש לו, כי ה wifi שלו סיים להוריד אלבום בקצת פחות מ-2 דקות. השלב הבא, מתחילים לנגן. לא לפני שאני מוודא שהגדולים ישנים, והקטן בשלב הנשימות הקצובות. בעוד 30 שניות העפעפיים יכנעו. קטע מספר אחד מתחיל... האינטרו נשמע מוזר משהו, היצ'קוקי, מפוזר, אין קו מנחה... אחרי 2 דקות זה מציק. באופן די מפתיע אחרי 3 דקות נגינה בקטע של רבע שעה, גארט שידוע בחיבתו לאינטרואים ארוכים מפרגן לסולו בס ויוצא להפוגה קלה , שהתבררו בדיעבד כי נוצלו על מנת להביא TBM, הלוא הוא מכשור מכאני כבד לחפירת מנהרות. ומפה עד לסוף הקטע שנמשך דקות ארוכות מנגן ג'ארט ב TBM במלוא המרץ. הצפייה, בעקבות הרושם מהקטע הראשון, התערערה לגמרי, אבל בקטע השני Stars falls on Alabama, אני נזכר מה יש בו בג'ארט שאני כל כך אוהב, עדיין לא מצליח להשתחרר מאירועי הקטע הקודם, מתייחס בחשדנות, משתדל להציב תג מחיר של יותר מאשר 3 דקות להתמסרות. ממש לקראת סוף הקטע אני יכול להנהן בשביעות רצון. כל מה שנשאר לי זה לצלוח עוד 4 קטעים מוצלחים כאלה, ואני מסודר. אז מה פתאום בלוז עכשיו? מה הקשר? והזמזומים של ג'ארט על הבלוז נשמעים מתאימים כמו קולולו במסיבת תה. בשלב הזה האלבום תויג, קוטלג, ונכנס לרשימת 10 הדברים שהשתיקה יפה להם, ושלאחריהם צריך לצחצח שיניים עם אקונומיקה. צריך לקרות נס על מנת לשנות את דעתי. אפילו הקטע Somewhere שמתחיל יפה מקבל תפנית חדה בדקה ה10 וה TBM (זוכרים?) חוזר לפעולה. הקטע המקנח של האלבום I thought about you, ממתיק רק במעט את טעם האכזבה מהאלבום.
למרות חוסר העניין שאני מוצא באלבום הזה, ג'ארט שעוד מעט יסגור עשור שלישי ביחד עם הטריו הזה, הוא בעיני הפסנתרן הכי מבריק והכי מעניין. לא אכפת לי שהוא ממחזר, קשה לי לשבוע מזה, אני גם מוכן לקבל את הפלונטרים והג'אנגלינג שלו, כל עוד המשקל של הנגינה אמיתית עולה על הפלונטרים. הוא מצליח לגעת כמו ששום פסנתרן אחר לא יכול, חבל שבאלבום הזה המשקל נטה מדי לצד של שאני פחות אוהב.
בתגובה ל: הבטחתי לחזור עם רשמים מאת: ShlomoSlavinsky (מה גם שאני מת על הכוכבים שנופלים על אלאבאמה) יש מצב ללינק?
בתגובה ל: הבטחתי לחזור עם רשמים מאת: ShlomoSlavinsky כל הכבוד על הסקירה הכנה. ובאותו עניין, מה דעתך על לונדון/פריז שלו?
בתגובה ל: איזה רוויו !! מאת: yairjazz התחלתי להקשיב, אבל מהר מאוד הבנתי שאני צריך יותר סבלנות, ודחיתי הקשבה לזה למועד מאוחר יותר, אולי לאיזה נסיעה ארוכה. אני עושה הקשר לוגי מהשאלה שלך שאולי לנסיעה הזו אלבום גיבוי? :)
בתגובה ל: פאריס לונדון מאת: ShlomoSlavinsky ללא תוכן
בתגובה ל: קח לך איזה פיוטר בארון שיעזור לך להוציא את העצבים מאת: yairjazz פעולת Ctrl + Del על לונדון פאריס פותרת תעניין
בתגובה ל: הבטחתי לחזור עם רשמים מאת: ShlomoSlavinsky מעניין מאוד לקרוא את זה. אגב, אני לא סולד מג'ארט, יש אפילו דברים שאני אוהב (הקטע סולו the wind בהופעה חיה ביפן הוא אחד מקטעי הפסנתר האהובים עלי), אני פשוט באופן אישי חושב שהוא ממחזר המון רעיונות דומים מאוד על הרבה יותר מידי הקלטות דומות מאוד, זה הכל. אבל הוא פסנתרן משובח יותר, רק שעלי אישית הוא עובד פחות. בדיוק כמו שההופעה האחרונה במשכן רגשה המון אנשים אבל את בן שלו (ואני מניח שעוד כמה) היא השאירה אדיש. קורה....
בתגובה ל: וואלה מאת: ניצן קרמר ללא תוכן
My Google Reader shared items:
http://tinyurl.com/5ehjzy
בתגובה ל: ומה חושב mathew shipp על האלבום הזה? מאת: yairjazz ג'ארט לא כוס התה שלו. את כל הטיעונים למה ג'ארט לא עושה לו את זה תקף מכל זוית אפשרית. ועל האלבום הזה אמר שזה אלבום נחמד. אלבום נחמד? זה מה שכתב?...כ 3 שורות בלתי מחייבות על האלבום הקקאמייקה הזה :)
הוא כותב על Joe Sample משפט מעניין. המעניין כי זה נכתב בהקשר של ג'ארט.
Just for example, take someone like Joe Sample. He has a holistic sense of the piano, where the melodic, rhythmic and harmonic elements arise out of a unitary matrix. He has impeccable articulation. The melodic tissue of his motifs are exactly that, melodic, and his syntax is completely original. He can do long looping phrases and gather a hypnotic storm, and if he decided to play a vamp Jarrett would have to leave the room.
ועל זה נאמר
oh yeah
זהו ספר שיצא לאור בארץ באמצע שנות ה-60. ניתקלתי בו בחנות יד שניה אבי שחר{ארתור בלקמן} עלה לארץ מארה"ב , עבד כאן כמורה למוסיקה ועוד וכתב כאן את ספרו עבור קהל הקוראים הישראלים.
בתגובה ל: מישהו מכיר את הספר"הג'אז" מאת אבי שחר? מאת: kerflute הספר היה בספריית בית ספר (בחלק של הספרים לעיון בלבד. שכנעתי את הספרנית להשאיל לי את הספר וצילמתי את כולו). הספר לדעתי לפחות מעניין מאוד. במקומך הייתי קונה. תגיד איפה ראית את הספר - אם אתה לא רוצה אני אשמח לקנות אותו...
בתגובה ל: אני מכיר את הספר מאת: danielfa סיקרן אותי לשמוע מאנשים נוספים שקראו בו את דעתם גם אני חושבת שהספר מאוד מעניין - מעבר לתוכן על התפתחות הגאז מאוד מעניין לקרא אותו כראי לתקופה - בהיבט ההסטורי. הספר נכתב הרי באמצע שנות ה-60 והמחבר, שעסק בחינוך מוסיקלי, לא חוסך מהבעת דעות שונות בעניין המוסיקה {כגון קטילת מוסיקת הרוק ונבואת זעם שהסגנון לא ישרוד} וכך יש קצת ראי לתקופה וליחס למוסיקה ולסגנונות השונים . בקיצור - מעניין בהרבה רבדים
בתגובה ל: האמת שאיך שניתקלתי בו ישר קניתי אותו... מאת: kerflute הוא יורד גם על ג׳אז "פחות רציני״ הוא טוען שליונל המפטון בהופעתו הליצנית ״קילקל״ את הקהל הישראלי וגרם לזה שלואי ארמסטרונג, אלה פיטסג׳רלד וואוסקר פיטרסון לא התקבלו בכבוד המגיע להם כי לא הצליחו לשלהב את הקהל כמו המפטון. אני לא יודע כמה זה נכון לגבי אלה ואוסקר לגבי לואי לפי מה שאני יודע הוא קיבל כאן כבוד מלכים ונתן הופעה חלשה מאוד...
בתגובה ל: מישהו מכיר את הספר"הג'אז" מאת אבי שחר? מאת: kerflute רק בזכות הדיון הזה נודע לי על הספר. הסתקרנתי, מצאתי עותק שלו בספריית אוניברסיטת חיפה, קראתי, והנה אני מעלה לכאן סריקה של חמישה עמודים ממנו: עמוד הפתיחה ובו צילום של לואי ארמסטרונג בליל הסדר בקיבוץ סאסא (!); שלושה עמודים של ראיון עם מל קלר; ונספח בשם "מנגני ג'אז פעילים בישראל, 1963". דומני שחברי הפורום ימצאו עניין בחומר.
קבצים מצורפים:
בתגובה ל: מדגם מהספר מאת: huckbuc ללא תוכן
בתגובה ל: מרתק! המון תודה!! מאת: ברק ויס אם יש ביקוש, אעלה עוד כמה פנינים מהספר.
בניסיון הראשון שלי לכתוב את התגובה קיבלתי הודעת שגיאה שהקובץ הראשון כבד מדי. לא הבנתי שהתגובה עלתה בלעדיו, ולכן העליתי שוב את הכל ועכשיו אני רואה שיש כפילות. אשמח אם האחראים על הפורום ימחקו את התגובה הראשונה.
בתגובה ל: מדגם מהספר מאת: huckbuc זה ממש מדהים. שמח שיש את זה באיזו ספריה ציבורית (אפילו אם אוניברסיטאית). זה ממש מסמך מעניין על התרבות בארץ בתחילת שנות השישים!
בתגובה ל: מדגם מהספר מאת: huckbuc באותו עניין: איכשהו עליתי עכשיו על כתבה ישנה של בן שלו ב"הארץ", שסוקרת את הימים הממש מוקדמים של הג'ז בארץ - מתקופת המנדט עד שנות החמישים. מעניין מאד.
בתגובה ל: "העת העתיקה" של הג'ז בארץ מאת: huckbuc אני מכיר מישהו שהיה בשני הקונצרטים של ארמסטרונג בהיכל התרבות. בדקתי איתו והוא לא זוכר את מר אהרוני ולא זוכר חילופי בסיסטים בהופעות האלה. הבסיסט היה לדעתי Mort Herbert בנוסף בדקתי עם מנהל הארכיב של לואי ארמסטרונג בקווינס והוא אישר לי שהאול סטארס אף פעם לא ניגנו מתווים... מצד שני התרגע יהיה בסדר נשמע מאוד מתאים לארמסטרונג.
מעניין אם יש מישהו שיכול לאשר או לסתור את הסיפור הזה. אם זה נכון זה מדהים. אם לא זאת סתם פנטזיה נחמדה...
בתגובה ל: מישהו מכיר את הספר"הג'אז" מאת אבי שחר? מאת: kerflute ללא תוכן
בתגובה ל: תודה על המידע. נראה ששווה מאוד לחפש את הספר מאת: is-it75 ללא תוכן
בתגובה ל: מישהו מכיר את הספר"הג'אז" מאת אבי שחר? מאת: kerflute ללא תוכן
בתגובה ל: מדגם נוסף מהספר-רוקנרול... מאת: kerflute ללא תוכן
קבצים מצורפים:
בתגובה ל: מישהו מכיר את הספר"הג'אז" מאת אבי שחר? מאת: kerflute ללא תוכן
פסנתרן הג'אז הבינלאומי יונתן אבישי (Third World Love) מגיע לארץ בסוף החודש להופעה מיוחדת במסגרת סופשבוע "סרט נע" בנמל יפו. ההופעה החד פעמית מתרחשת במסגרת אירוע המציג מחול וקולנוע בדיאלוגים השונים שהוא מקיים ביניהם. אבישי ייצור בlive פסקול לסרטי מחול ישראליים אילמים נדירים. הזדמנות אדירה לראות מפגש חד פעמי ווירטואוזי בין מוסיקה ומסך, בין תנועה וצליל.
יום שישי 27.9 בשעה 21:00 מחסן 2, נמל יפו. לכרטיסים: www.seretna.com או 03-9021563
קבצים מצורפים:
שתי הופעות נהדרות מהערב הישראלי בפסטיבל, של עומר קליין ודניאל זמיר:
"I woke up this morning,
looked round for my shoes
all I found were these walking blues"
בתגובה ל: נפטר סופר ופילוסוף הקשור לג'אז - ALBERT MURRAY מאת: drblues ללא תוכן
ג'ז בספטמבר בלבונטין 7
הסקספוניסט יוני קרצ'מר בביקור מולדת מארח את אסיף צחר,נדב מייזל, אריאל ערמוני ודניאל שריד יום שני ה2.9 ב20:00 ב30 ש"ח
הסקספוניסט יובל כהן והפסנתרן ניתאי הרשקוביץ בדואו יום ראשון ה8.9 ב20:00 ב50/60 ש"ח
הגיטריסט והפסנתרן גלעד הקסלמן שי מאסטרו בביקור מולדת במופע דואט בכורה יום שני ה23.9 בשעה 20:00 50/60 ש"ח
הגיטריסט גלעד הקסלמן בטריו עם אור ברקת ואמיר ברסלר מוצאי שבת ה21.9 בשעה 20:00 50/60 ש"ח
OutNow Recordings לייבל האוונגרד בשלושה מופעי השקה עידו בוקלמן, אלברט בגר, הרודל רובין, יוני קרצ'מר נדב מייזל, עופר ביימל יואב זהר, אסף חכימי, ניר סבג ושי רן יום חמישי ה26.9 ב22:30 40 ש"ח ( 60 עם דיסק)
בתגובה ל: ג'ז בספטמבר בלבונטין 7 מאת: לבונטין7 הודות לשתי רביעיות שהשביחו אותו.
אסיף צחר, עידו בוקלמן, שי רן וניר סבג
יוני קרצ'מר, דניאל שריד, נדב מייזל ויואב זוהר
תודה!
אנחנו לא מפסיקים לשחק כי אנחנו מתבגרים. אנחנו מתבגרים כי אנחנו מפסיקים לשחק. (ג'ורג' ברנרד שואו, 1856-1950)
ידעתי שקלינט איסטווד חובב גדול של ג'אז, אך לא ידעתי שבנו מנגן ג'אז. במקרה ראיתי כתובית של ערוץ מצו. מישהו שמע אותו? איזה סגנון?
בתגובה ל: משפחת איסטווד מאת: danny_bush הוא עושה סמות' ג'אז די נוראי בעייני והיה לי ממש קשה ומשעמם להקשיב לכל דבר שמצאתי שלו עד היום.
קצת חבל אבל לא נורא...
בתגובה ל: כן הוא בסיסט מאת: galisaiah קני ג'י היה שמח לנגן איתו רק בגלל הייחוס של קייל איסטווד.
בתגובה ל: באסיסט משעמם פחד.. מאת: JAZZMUSIC ללא תוכן
בתגובה ל: באסיסט משעמם פחד.. מאת: JAZZMUSIC אי אפשר להכתיר כל מוזיקאי קצת משעמם כיורשו של השטן. קני עבד קשה מאוד כדי להגיע למעמד הזה והוא ביקש ממני אישית להודיע לכולכם שההשוואה הזאת מעליבה אותו. להזכירכם:
בתגובה ל: סליחה... מאת: בוריס ואנחנו יכולים להישאר יהירים, מתנשאים וכיו"ב. בטוח שג'מיל מונדוק היה שמח להרוויח כמו קני ג'י. ואף לא מילה על איכות המוסיקה, זה לא קשור, קני ג'י הוא הצלחה כלכלית מרשימה ביותר וזה לא מצחיק, זה כל הכבוד, למרות שאינני יכול לסבול אותו.
בתגובה ל: קני צוחק על כולם בדרך אל הבנק מאת: בן אהרוני אין קשר (לצערנו או לא לצערנו) בין כסף לאיכות. כסף לעולם אינו מדד לאיכות ולהיפך.
העובדה שאנשים אוהבים ג'אז (מתחום האומנות והתרבות) ולא פופ אינסטרומנטלי (מתחום הפופ והבידור) לא הופכת אנשים ליהירים או למתנשאים וכו'. היא בסה"כ מגדירה אותם כשוחרי תרבות. וגם אולי כאנשים שלא מסכימים לגישות פוסט מודרניסטיות
בתגובה ל: בן, התבלבלת מאת: ברק ויס אני מדבר על "הזכות" שלנו לרדת על אמנים שלא לטעמנו, והרי כתבתי בפוסט המקורי "ואף לא מילה על איכות המוסיקה..." אני ממש לא אוהב את מדונה וג'סטין ביבר, למרות שאני כן צורך פופ מעת לעת, ומעולם לא זילזלתי / לעגתי לפועלם, וכמו כן אף פעם לא אקרא לאמנות של אמן זה או אחר "זבל" גם אם בליבי אני מרגיש כך. ברור שאיני קושר כסף לאיכות, כי אכן אין שום קשר, אבל הקלות בה אנו מבטלים את המוסיקה של מי שלא לטעמנו אינה ראויה לדעתי. העלתי את נושא הכסף כי זה באמת מעמיד בפרופורציה את "זכותנו" לזלזל / לבטל את פועלו של קני ג'י, אנחנו אוהבי הג'אז ה"טוב והנכון" קוטלים את מוסיקת הסמות' ג'אז המשמימה להחריד אך המצליחה עשרות מונים יותר מכל ז'אנר של פרי ג'אז באשר הוא. מילא לא לפרגן, אבל די עם הקטילות והזלזול, אין לנו שום זכות לדעתי. קורה לא אחת שאני נכנס למוזיאון, רואה עבודות אמנות שאת חלקן אגדיר קישקוש בלאבוש, אך נוצר זאת בליבי, למה לקטול?
קצת חיוביות, פירגון ומילים טובות לא יזיקו לנו, במקום קטילות, ביטול ונאצות.
שנה טובה לכולם.
בתגובה ל: אז זהו, שממש לא התבלבלתי מאת: בן אהרוני אני לא סבור שהכל נמצא באותו Level ושכל אחד שיאהב מה שהוא רוצה ואין לנו זכות לשפוט כלום או לדרג מה איכותי יותר ומה פחות.
והאמת - אני לא מאמין שגם אתה כזה. הנה סדרת שאלות שיכולות לחדד את הנקודה שלי. אשמח אם תענה להן בכנות (כמובן):
1. האם אתה חושב שצריך לקחת את הכספים המזעריים שהמדינה נותנת לתיאטרון, מחול מוסיקה קלאסית ואפילו קצת לג'אז - ולחלק אותם מחדש, ככה שיכללו גם פופ דוגמת קני ג'י או ג'סטין ביבר? 2. אם לא - מדוע לא. 3. אם כן - מה לטעמך צריכים להיות הקריטריונים לחלוקת המשאבים: לפי הפופולריות של הקהל? לפי מספר מכירות הדיסקים? לפי ועדה הקובעת דירוג איכותי? אפשרות אחרת?
בתגובה ל: כמו שכתבתי בסוף הפוסט: אני לא פוסט מודרניסט מאת: ברק ויס מעריצי קני ג'י יאזינו לו ולנגינתו המשעממת ומי שלא לא יאזין. יכול להיות שעצם קיומה של המוזיקה שלו דווקא תורם לקיומו של ג'אז איכותי. לדעתי לא מעט אנשים שנחשפו לג'אז דרכו המשיכו למוזיקה יותר איכותית. ככה אני מתייחס לכל תרבות הפופ. ככל שהמרכז יותר רחב יש יותר מקום לשוליים רחבים ואיכותיים.
בתגובה ל: אני חושב שזה טעון לבחון את זה באופן של מאבק מאת: ariye אומנות מעולם ולעולם לא התקיימה רק על הכנסות ממכירות - כמו הפופ.
בעבר האומנים קיבלו חסויות של אצולה וחצרות מלוכה. היום התרבות מתקיימת או מתרומות של בודדים וארגונים או מהקצבות ממלכתיות - של המדינה או הרשויות המקומיות.
ככה זה בכל העולם.
לכן השאלה "מהי אומנות", אינה רק שאלה נחמדה שנועדה כדי שאנו נפגין בתשובתנו את מידת הסובלנות שלנו כלפי מוסיקה שאיננו אוהבים או לחילופין את מידת הנוקשות/השמרנות/אי הסובלנות שלנו כלפי ז'אנרים אחרים.
המגדיר אומנות ותרבות - מגדיר תקציבים וזכות קיום.
וכעת - השאלה: אריה, לו אתה היית צריך לקבוע את הקריטריונים לחלוקת תקציבי תרבות ואומנות לסגנונות מוסיקליים שונים או לאומנים שונים - כיצד היית עושה זאת? האם היית נותן לכווולם - כל מי שפורט על גיטרה או נושף בסקסופון? או שמא מנסה בכ"ז להגדיר מה בעיניך ראוי לתקצוב ומה - לא. ואם האחרון הוא הנכון - מה באמת לדעתך ראוי לתקצוב - ומה לא?
בתגובה ל: תמיד יש תחרות על משאבים מוגבלים מאת: ברק ויס אני מסכים איתך ברק שמי שניצב מול השאלה למי לתת תקציב צריך לעשות הבחנות ואיזונים בין אומנות לפופ. לי אין תשובה טובה מלבד נקודת המבט האישית שלי שכנראה שונה מנקודת המבט שלך למרות ששנינו יכולים להסכים שקני ג'י זה פופ.
אבל, אני חושב שבלעדי פופ במציאות שלנו גם לא תהיה אומנות. תעשיית מוזיקה חזקה יכולה לתקצב גם כיוונים לא פופולריים ואומנותיים.
בתגובה ל: אז זהו, שממש לא התבלבלתי מאת: בן אהרוני אני מכבד כל יוצר, כל מוזקיאי, כל סגנון כזה או אחר - גם כשהם אינם לטעמי. ובלבד ש: המוזיקה נעשית ביושרה והמטרה המרכזית שלה היא אומנותית (הבעה/מסר/שליחות) ולא מסחרי. כמובן שלפעמים הגבול מטושטש ולא ניתן לדעת ב100% אם השיקולים של אמן כזה או אחר היו אומנותיים או כלכליים, ולפעמים זה גם בסדר. כמובן שעל האמן להתפרנס, ולפעמים נעשות פשרות בין האמת האמנותית של היוצר לבין דרישות השוק. ואגב, גם אם אני מכבד את זה, אני חושב שזה בכל זאת מעיד על תופעה בעייתית שיש מה ללמוד ממנה על החברה שלנו.
ואמנם נכון שקיים תחום אפור שקשה להדביק עליו תוויות חד משמעיות של "אומנותי" או "מסחרי", אבל ישנם מקרים מובהקים של כל אחד מהצדדים הללו. דוגמא מובהקת ביותר היא תעשיית הפופ העכשווית. הבעיה שלי איתה היא לא חוסר-החיבור שלי למוזיקה (ואפילו פה ושם ישנם שירים לא רעים). הבעיה העמוקה שלי היא שמדובר על תעשייה ענקית שמבוססת על שרשרת תפקידים שמתחילתה ועד סופה חושבת אך ורק דרך מסננת אחת: מה ימכור - וכמה שיותר? אין משמעות, ולו הקלה ביותר לתוכן. כשקופירייטר אמון על כתיבת המילים, אז ההבדל בין התוצר שלו לבין מוזיקה שהולחנה למילים של אהוד מנור אינו רק של טעם וסגנון, אלא הבל מהותי - תכני/רוחני/אנושי/מוסרי/ערכי
ולגבי קני ג'י שסביבו התפתח הדיון העקרוני הזה: אני לא מספיק מכיר אותו. בפעמים הבודדות שהקשבתי לו, השתעממתי להחריד. מעבר לזה, אני לא מכיר אותו או את מי שעומד מאחוריו לעומק ולכן לא מתיימר לומר אם מדובר בתופעה של מסחריות נטו או אומנות נטו. נטיית הלב שלי (שלדעתי יש לה משמעות רבה בכל הנוגע לזיהוי של מה שהוא אומנותי וכנה) אומרת שהוא יותר מתקרב לדבר הראשון, אבל ייתכן מאוד שזה איפה שהוא בטווח שבין שניהם.
בתגובה ל: מבחינתי יש מדד די ברור מאת: gypscoun ראשית, איך אנחנו נדע באמת מי מטרתו אומנותית או מסחרית? הרי אנחנו לא בוחני כליות ולב ולא נדע באמת מה המטרה. אז איך נדע: עדות אישית? הרי ברור שכמעט תמיד האומן יעיד על עצמו שזו מטרתו העיקרית. טעם אישי שלנו? גם זה לא נכון, שהרי מדובר במשהו סובייקטיבי מאוד. במקרים רבים אנו מסווגים מה שאנו אוהבים כ"איכותי" ומה שאנו לא אוהבים כ"לא איכותי" (אני חושב שבן רמז על כך בדבריו) ועדת מומחים?
שנית, מה אם המטרה של האומן היא אכן אומנותית אבל הוא פשוט אומן לא טוב? בסופו של דבר, הרבה פעמים - כוונות לחוד ותוצאות לחוד.
בתגובה ל: זה קצת בעייתי מאת: ברק ויס טוב ורע זה מושגים בעייתים בכל הנוגע לאומנות. אבל אפשר בהחלט באופן סובייקטיבי לא לאהוב אמן מסויים ואף לחשוב שהוא גרוע באופן מיוחד (לאוזנייך/עינייך). אני חושב על רבים כאלה, ובכל זאת בינהם אני יכול לאתר כאלה שעליהם אני יכול לומר שלפחות יש לי כבוד בסיסי ליצירה שלהם.
אני דווקא מאמין שלרוב בני האדם קיימת יכולת בסיסית להבדיל בין אומנות לבידור (מבחינתי זאת המילה לשימוש במבע אומנותי לשימוש מסחרי), מאותה סיבה שיש להם יכולת אינטואיטיבית להבדיל בין מפגש אנושי עם אדם שמפגין את אנושיותו לבין אדם שמעמיד פנים. זאת אולי נקודה רוחנית שאפשר לחלוק עליה, אבל זאת האמונה שלי. מה שכן, אני מדבר על פוטנציאל אנושי ואני מסכים שהמצב הנוכחי כיום הוא שלהרבה אנשים קיים קושי בלזהות אומנות כשהם פוגשים אותה. אני מאמין שזה בגלל שהורגלנו (אגב, ע"י אותה תעשייה של בידור) למדוד אומנות במדדים בעיתיים שמטשטשים מאוד את הגבולות. ושוב אני אחדד פה, שלזהות ולכבד אומנות לא בהכרח אומר להנות ממנה ו"להתחבר" אליה.
ואמנם נכון, שהמציאות כדרכה היא בד"כ לא נמצאת בקווצות, וככל הנראה רוב היוצרים ממקומים איפה שהוא על המתח בין היושרה האמנותית לבין המסחריות. ובכל זאת, כמו שהעדת על עצמך, גם אני לא מקבל על עצמי את מוסכמות הפוסט-מודרנה ומרשה לעצמי בתוך המנעד האפור הזה להפעיל שיפוט. והתחום האפור הוא לא תירוץ בשביל להגיד שבשורה התחתונה אי-אפשר לדעת, ולכן אין טעם לדון בזה. כמו שכתבתי בפוסט הקודם - תעשיית הפופ של ימינו מבחינתי היא בגדר קצה ברור של מסחריות (דוגמאת הקופירייטר שאחראי על כתיבת המילים, ולא אפרט עוד כי גם ככה הארכתי בדברים)
לשמחתנו אנחנו לא בסיטואציה שצריך לעמיד את יוצרי כל העולם למשפט ובהתאם לתוצאותיו למיין אחת ולתמיד מי הוא אמן ומי בדרן, ולכן אפשר גם שלא להסכים על כללים נוקשים וחד משמעיים ולהשאיר מקום לסובייקטיביות