זה לא סוד. הפסטיבל הנוכחי הוא פסטיבל מיוחד עבורי. כמות האנרגיה שהשקעתי בו היתה מאוד משמעותית. אני חושב שרובכם מודעים, ולו במעט,לדרך החתחתים בה עברנו עד שהצליל הראשון של הפסטיבל נוגן בחצר הסינמטק.
אבל הצליל הזה נוגן, ואחריו עוד צלילים רבים. והקהל הגיע, בהתחלה בהיסוס (יום רביעי) ואחר כך בשטף, עד לצליל האחרון שנוגן עמוק לתוך הלילה שבין שישי לשבת.
אני לא אוכל לסכם את הפסטיבל הזה בצורה סדורה ובוודאי לא בצורה שכלתנית. רוב המופעים שראיתי היו מצוינים – כל אחד בדרכו. חוץ מאכזבה או שתיים שהיו לי עם מוסיקאים, הרגשתי שהאומנים – הישראלים והחולניקים - מתעלים לגודל המעמד. מבחינתי הם היו שותפים מלאים לתצוגת התכלית הנהדרת שראינו בסינמטק, ולמסקנה שעבורנו היא ברורה ולאחרים פחות – שיש מקום חשוב ויש קהל רב למוסיקה איכותית. אפילו בתקופה הזו בשנה בה בכל יום מתקיימים כמה וכמה אירועי מוסיקה איכותיים בסמוך.
אני אסיר תודה לכל המוסיקאים הבינלאומיים שהסכימו להגיע בזמן כ"כ קצר ולרוב בסכומים נמוכים יותר מהנהוג – רק כי אני או ניצן קראנו להם. אני מודה למוסיקאים הישראלים שהוכיחו (למי שזקוק להוכחה הזו), כי יש לנו כאן דור ג'אזיסטים אדיר שכל מדינה אחרת היתה גאה בו. הייתי מאושר גם לראות את הדור הצעיר של המוסיקאים – התלמידים והסטודנטים, שעמדו בכבוד במשימה הבכלל לא פשוטה של הופעה במופע חצר פתוח מול מאות אנשים.
אין ספק, שעבורי גולת הכותרת היתה ההופעה של גארי בארץ ורביעייתו. היא היתה מושלמת. ולא משנה אם היו בה (ותמיד יש) פגמים כאלה ואחרים. בשבילי היא היתה מושלמת וריגשה אותי עד דמעות.
המוסיקאי שפגשנו על הבמה היה חף לחלוטין מכל גימיק או שטיק. הוא התערטל ערום וערייה מולנו בנגינתו ואמר לקהל בלי מילים "הנה אני בלי שום מחיצה – זהו אופיי, אלה תכונותיי, יתרונותי וחסרונותי. אני לא מסתיר מכם דבר." הוא הקרין אמת מוחלטת, וזהות מוחלטת בין האישיות המוסיקלית שלו למי שהוא במציאות.
האמת הזו של בארץ הילכה עלי קסם במהלך המופע כולו. אחרי ההופעה אמרתי לחבר שגם אם היה מנגן במסרק זו היתה הופעה מושלמת. גם כי האמנתי לו בצורה טוטאלית, וגם כי אני אוהב את בארץ כבנאדם, ועל הבמה הוא היה אותו בנאדם בדיוק: איש עם ניסיון חיים של עשרה זקנים גם יחד, אבל עם הסתכלות של ילד על העולם, עם חשיבה שהיא לפעמים טיפה על העוקם ועם המון הומור עצמי.
בארץ הוא בעל ניסיון מספיק וחכם מספיק כדי לדעת שמוסיקה אינה אוננות ושהקהל הוא חלק בלתי נפרד מההופעה, אבל מצד שני – לא מנסה לרצות אף אחד מהקהל, ובוודאי שלא לחקות אף אחד – כולל לא את עצמו מלפני 40 שנים, כי אנשים משתנים במהלך השנים. זו עובדת חיים.
יותר מכל מדובר באחד מהאנשים הבודדים שהכרתי שמקבל את עצמו כמו שהוא באהבה, ולא מכסה איזה חצ'קון או כתם זקנה. אם בארץ לא היה מוסיקאי, הוא היה מספר סיפורים מדהים או סטנדאפיסט חכם ומצחיק.
(מהבחינה הזו אגב, הוא הזכיר לי את ארט פפר של שנות ה-80 לעומת ארט פפר של שנות ה-50 וה-60. ארט פפר של שנות ה-80. מי שמחפש את הברק, הוירטואוזיות והבטחון העצמי היהיר של פפר הצעיר יתאכזב מגרסת שנות ה-80. במקום זאת יתגלה אדם עם עצבים חשופים ורגשות חשופים המקרין אמת מוחלטת והסתכלות נכוחה בלי להפייפות על פגמיו כבנאדם)
אבל בהחלט יכול להיות שהמושלמות הזו של המופע היתה בגלל שמדובר היה ברגע מזכך עבורי בו הבנתי כי המאמץ הסיזיפי כמעט להחיות את הפסטיבל ולהרים אותו בזמן הקצר – התגשם.
רק אני ידעתי על המיילים והסמסים שבארץ קיבל מאז שהסכים מיד לבקשתי להגיע ולנגן כאן (למרות שהוא מורגל ברמת מחירים אחרת ממה שקיבל אצלנו), המבקשים ולפעמים הדורשים ממנו לא להגיע לישראל. המתח הזה – האם הוא יישבר אם לאו, התווסף למאמץ ולמתח הכללי של הרמת הפסטיבל בזמן הקצר שעמד לרשותנו. המתח הזה שכך רק כשדיברתי איתו במונית בדרכו מנתב"ג למלון.
אגב, יום אחרי ההופעה הוא סיפר לי שהוא לא ענה לאף אחד מהמיילים האלה – חוץ מלאחד, ששאל אותו "מעניין איך זה ירגיש לך לנגן במדינת אפרטהייד", שעל כך הוא ענה "אני יכול לספר לך כבר עכשיו, עוד לפני שאנגן בתל אביב – כי נולדתי במדינה שכזו" (בארה"ב).
***
תם לו הפסטיבל, שהיה לטעמי מוצלח מאוד – גם בלי הנסיבות המיוחדות לו, ותחושת ריקנות אופפת אותי. תמיד קשה לי בימים של אחרי פרוייקט גדול, הפעם קשה לי הרבה יותר.
אני מקווה שהמאמץ הזה של כולם לא יהיה זיקוקי דינור הנעלמים באויר אלא יתרום משהו להמשכיות מפעל הג'אז כאן, ושהמסר הועבר ואולי אפילו הופנם – תל אביב זקוקה לפסטיבל ג'אז איכותי כאויר לנשימה.
תוקן על ידי ברק ויס 3/6/2013 21:7