בתגובה ל: הזדמנות לצפות בסרט סוף סוף מאת: yairjazzאז הנה אלבום אחד שאיני מתכוון להאזין לו לעולם, למרות חיבתי העזה והערכתי הרבה למי שהגה, הלחין ומבצע אותו ולמרות חשיבותו החברתית/ אישית/ רפואית. אני פשוט לא מסוגל. לפני כעשרים שנה אובחנה מחלת הטרשת הנפוצה אצל המוזיקאי הירושלמי הנפלא ז'אן קלוד ג'ונס, מחלה שהטביעה את חותמה האכזרי על גופו, אבל לא על רוחו מסתבר. בעשרים השנים הללו למרות מגבלות גופניות קשות וכואבות מאין כמותן, ובעיות נפשיות שהן תוצר לואי מחוייב המציאות של המחלה הנוראה הזו, לא הפסיק ג'ונס ליצור ולו לרגע אחד ואף הרחיב את תחומי עיסוקיו המוזיקליים בהם "קדימה קולקטיב" - בית ליוצרי מוזיקת האוואנגארד. במסגרת הקולקטיב שלו מגיע השיא המוזיקלי של ג'ונס בימים אלה בדמות אלבום חדש שלו בו הוא, פשוטו כמשמעו, מאלתר לצלילי המחלה שלו.
"זה פרוייקט שמשלב בין מדע לאמנות", מסביר ג'ונס, "הוא מספק מבט מעמיק ומאתגר על טרשת נפוצה והפגיעה במיאלין. במשך שנים שאפתי להאזין לצליל של המולקולות שגורמות למחלה שלי נעות בגוף אבל לא ידעתי אם זה אפשרי".
אז מתברר שכן. המיאלין הינו חומר שומני אשר עוזר בהעברת פולסים חשמליים בין תאי העצב. בעזרת פולסים חשמליים אלו, המוח שולח אותות לחלקים בגוף ובכך שולט בהם. הפגיעה במיאלין גורמת להפרעות בהעברת הפולסים, הגורמת בתורה לתפקוד לקוי של מערכת העצבים. התקיפה עצמה נעשית על ידי תאי דם לבנים, תאים שנועדו למעשה להילחם במחלות ובזיהומים בגוף. בעקבות כשל במערכת החיסונית, התאים מזהים חלקים בריאים של מערכת העצבים המרכזית כזרים ותוקפים אותם כאילו היו תאים הנגועים בוירוסים. בעת התקיפה על המיאלין, נוצרת נפיחות אשר מגרה תאים לבנים אחרים להצטרף.
"מה שהכימאים עימם עבדתי עשו", מספר ג'ונס, "היה לסרוק קולית את התנודות של חלבון המיאלין. התוצאות נותחו על ידי מכניקת הקוואנטים וההצללה הנוצרת מתנודות אלו נחשפה דרך הגברה אלקטרונית, והפכה מקור השראה לאילתורים יצירתיים שלי ושל חברי".
עדין וינר, סטודנט לקולנוע בבית הספר סם שפיגל וחובב ג'ז מושבע, שחיפש רעיונות טובים במיוחד לפרוייקט הסיום שלו, הכיר היטב את ז'אן קלוד ג'ונס מהופעות ואלבומים, וידע על נפשו הסוערת וחסרת המנוחה, אבל נדהם כמו רבים אחרים, לגלות את השאיפה הלא נורמטיבית הזו לנגן עם המחלה שלו. "קראתי על זה", הוא נזכר, "והדהים אותי עד כמה ולאן בן אדם יכול ללכת עם המוזיקה שלו. אז החלטתי לעשות עליו את הסרט שלי יחד עם הבמאי דורון ג'רסי. דורון לא חובב ג'ז כמוני אבל גם הוא זיהה בג'ונס את התשוקה הבלתי נגמרת הזו, התשוקה לעשות מוזיקה וליצור בכל מחיר. זה בעצם הסיפור של הסרט שלנו, סיפור על תשוקה. סרט על הקשרים בין תשוקה, מוסיקה, חיים ותהליך הפרידה מהם".
סרט התעודה המצויין של וינר וג'רסי - "אלתור חופשי" יוקרן במוצאי שבת בערוץ שמונה. סרט הדיוקן המרתק הזה עוקב במשך שנה אחרי ז'אן קלוד ג'ונס, העיסוק שלו במוסיקה האוונגרדית המכונה "אלתור חופשי", המוזיקה לה הקדיש את חייו והיא הדבק המיוחד המקשר בינו לבין האנשים בחייו. הסרט עוקב אחרי ההתמודדות שלו ושל זוגתו ג'ודי עם המחלה, ומלווה את הקשר שלו עם הפסנתרן אריאל לני, ילד פלא מוזיקאלי בן 11, ואת יחסיהם כמורה ותלמיד ההופכים עם הזמן לחברות עמוקה וחד פעמית. הסרט זכה בפרס הראשון בתחרות פיצ'ינג בפסטיבל קולנוע דרום , שדרות, ומקום שני בפסטביל דוק אביב האחרון בסינמטק תל אביב.
ז'אן קלוד ג'ונס נולד בספאקס, טוניסיה, לפני שישים ואחת שנה. הוא עבר עם משפחתו לצרפת בגיל צעיר שם לימד את עצמו לנגן באס וגיטרה מובילה. בגיל שבע עשרה הוא כבר ניגן במספר להקות של מוזיקה פופלארית וג'ז. ב-1978 הוא היגר לארצות הברית שם החל באופן מסודר בלימודי מוזיקה. ב1981 הוא סיים את מחויבותיו בברקלי שבבוסטון במגמת גיטרה ועבר ללוס אנגלס להמשיך את לימודיו. הוא הגיע לישראל ב1983 והפך לדמות מובילה בסצנצת הג'ז שהתהוותה באותם ימים בירושלים ובתל אביב. ב1986 הוא עשה את השינוי מגיטרה באס לקונטרבאס והחל להיות מעורב יותר במוזיקה חופשית ומאולתרת. במשך הזמן הוא החל להוסיף אמצעים אלקטרוניים לארסנל המוזיקלי האקספרימנטלי שלו.
"אקספרימנטליות היא בעצם חקירה עצמית ונאמנות אמנותית", הוא אומר, "אימפרוביזציה היא צורה שמציעה מכנה משותף לקומוניקציה, בכך שהיא מביאה את מעשה היצירה לזירת המופע. אנחנו מעוניינים בקומפוזיציה המשקפת הקשבה, תחושה ותגובה תוך אינטראקציה של המזויקאי והקהל. מהלך גלוי של מחשבה, בחירה ותגובה אינטואיטיביים המקבלים ביטוי בקומפוזיציה שנבנית באותו זמן. החושים מנחים את החיבור בין הנגנים כמו את חווית הקהל".
"קשה לעבוד עם מוזיקאים", צוחק וינר, "קשה להם לדבר עם מי שאינו בעולם שלהם. ביקשנו ממנו שיסביר לנו על האילתור שלו והוא ביקש מאיתנו שלא נטריד אותו ונלך לקרוא על זה בספרים. אחרי שבילינו איתו כל כך הרבה זמן אני מבין אותו. המוזיקאים עושים את הדברים שלהן ונאמנים למוזיקה שלהם בצורה יוצאת דופן. יש להם עניין רק ביצירה, במוזיקה שלהם. אין להם עניין בקיסריה או בריכת השולטן. מה בריכת השולטן....אין להם עניין אפילו בצוללת הצהובה".
המצלמה של ג'רסי תופסת היטב את המהות המזויקלית של ג'ונס והקונטרבאס שלו. הריקוד המשותף שלהם, העיניים העצומות, המצח החרוש, השפתיים החשוקות. הקונטרבאס ממש כמו ג'ונס נראים לכאורה מוגבלים מבחינה פיזית, גמלוניים, איטיים...אבל אל תסתכל בקנקן כידוע, פשוט תאזין לו. ואיזה שטף של רעינות מגיעים משם, ארבעה מיתרים אמנם, אבל איזה גוף, איזה גוף יש לקונטרבאס וג'ונס ממשש כל פינה בו ומפיק ממנה צלילים שלא תמיד נשמעים אמנם מוזיקליים, אבל מי החליט איך מוזיקה נשמעת בעצם...
וינר וגרסי מלווים את ג'ונס בטיפולים שלו, כאשר על מכונת ההליכה הוא מטופף באצבעותיו את המוזיקה שבוקעת ממוחו הקודח. "אנחנו בעצם שלושה בבית", אומרת בהשלמה ג'ודי פוזנר, רעייתו של ג'ונס, "אני הוא והMS- הטרשת הנפוצה".
אבל הם כן שלושה. "בהתחלה הסרט אמור היה להיות רק על ג'יי.סי.", אומר וינר, "אבל ככל שצפינו במערכת היחסים שלו עם אריאל לני בן השתים עשרה, הבנו שהם אחד וזו מערכת יחסים באמת יוצאת דופן. החיבור הזה שנראה כל כך טבעי טבעי בין ילד בן 11 לג'יי. סי. שנמצא בעשור השישי לחייו אומר הרבה על המוזיקה כשפה מחברת".
הסרט עוקב אחרי לני וג'ונס כשהם אוכלים יחד, מנגנים יחד, מבלים ביחד. צוחקים. לני הוא היחיד שמצליח להצחיק את ג'ונס בעל המבט העגמומי, ובצדק רב יש לומר. יש קטע נפלא בסרט כאשר שניהם עורכים חזרה להופעה משותפת על שולחן המטבח בביתו של ג'ונס ללא כלי הנגינה שלהם, כשהם משתמשים בקולם בלבד.
הסרט מלווה את השניים גם במסעם לפסטיבל ג'ז באיטליה. הקשיים של ג'ונס עצומים מבחינה פיזית, אבל נראה כי השהייה של לני במחיצתו מעודדת אותו ומקלה על הכאב. גבי, אביו של לני, מציע לג'ונס חולצה שגיהץ עבורו להופעה וג'ונס מסרב בנימוס. "אני פשוט אחליף את הטי-שירט שלי ואלבש אותה הפוך", הוא מודיע. כאשר לני נכנס לחדר, ג'ונס שואל אותו אם הוא הוא מתכוון להופיע עם החולצה שלבש. לני עונה לו שהטריקו שלגופו היא רק לבאלאנס והוא מתכוון להחליף כמובן החולצה להופעה. ג'ונס צוחק.
שיא נוסף בסרט הוא האירוע המוזיקלי שיזם ג'ונס לפני כשנה וחצי, ארוע בו ניגנו יחד קונטרבסיסטים מכל העולם בירושלים ובניו יורק. באירוע שנקרא "Deep tones for peace" הבסיסטים הישראלים והאירופאים שנפגשו בתאטרון המעבדה, ניגנו במשך לילה שלם מול חבריהם שהופיעו באותה שעה בניו יורק. ג'ונס היה מאושר באותו ערב עד עמקי נשמתו. "לפני שנתיים וחצי", הוא מספר, "הייתי בקשר עם נגן הקונטרבאס באר פיליפס, והעליתי בפני את הרעיון לערוך מרתון קונטרבסים למען השלום והוא דרבן אותי אכן לעשות זאת. אין ספק שזה אירוע היסטורי, גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה טכנולוגית".
ג'רסי מצלם לסרט את הסולו המהפנט של ג'ונס באותו ערב בלתי נשכח. "יש משהו מאוד מאחד ומחבר בקהילה של הקונטרבאסיסטים לעומת נגנים של כלי נגינה אחרים", אמר ג'ונס, "הרעיון של צלילים נמוכים למען השלום מתאים במיוחד לכלי הזה, כי יש משהו מאוד מרפא לדעתי בצליל הנמוך של הקונטרבאס".
אבל לטרשת הנפוצה אין מרפא וגם ג'ונס יודע את זה והוא מתחיל לחלק את רכושו המוזיקלי עלי אדמות. את הגיטרה הוא מייעד לבנו שלא ידע על קיומו כלל עד זמן קצר, את הקונטרבאס הישן שלו הוא מתכוון למכור. "אמרו לנו לסיים את הסרט עם מכירת הקונטרבאס", מספר וינר, "אבל רצינו לסיים עם משהו אופטימי ולכן סיימנו עם הנגינה המשותפת של ג'ונס וג'ודי".
לפרמיירה של הסרט בסינמטק ירושלים ג'ונס לא הגיע. "אתה יודע", אומר וינר בתסכול, "מרגע שאני ודורון התחלנו לעשות את הסרט הזה, חלמנו על הרגע הזה בסינמטק ירושלים בו ג'יי.סי. יישב ויצפה בסרט שעשינו עליו. אבל הוא חלה עשרים וארבע שעות לפני ולא הצליח להגיע. אריאל לני ניגן שם שלושה קטעים נהדרים לכבודו. לא נורא. הוא יצפה בסרט בביתו במוצאי שבת".
קבצים מצורפים: