מוסיקה פופולרית ושיר ואולי קצת עצבים
|
|
מוסיקה פופולרית ושיר ואולי קצת עצבים
פורסם לפני
5336 ימים
מאת chiuaua
סה"כ תגובות: 6
תגובה אחרונה לפני: 5333 ימים
החלטתי לכתוב שוב. קרה מה שקרה והתחשק לי. חזרתי לארץ לביקור מבוסטון הגשומה באוגוסט, וכבר זמן מה אני חושב על איך בדיוק לכתוב. אני פה כמעט שבועיים עכשיו, מתחיל להתרגל מחדש להכל ורואה דברים וחושב דברים. משהו כאילו עמד לי על קצה הלשון כבר כמה ימים ורק עכשיו הצלחתי להבין אותו. או לפחות את חלקו. ראיתי פרסומת בעיתון להפלגה בקצב הג'אז עם התזמורת הסימפונית של חיפה. ומשהו שם הרגיש לי מוזר. לא שיש לי בעייה עם קרוזים, או עם הסימפונית, או עם תזמורות סימפוניות שמנגנות ג'אז. להפך, אני חושב שזה משהו שעוד לא עשו בארץ וטוב שעושים פתאום. אבל עדיין משהו הרגיש לי מוזר. ולפתע חשבתי על הקשר בין ג'אז למועדונים ולמוסיקה פופולרית יותר. לא יודע כמה מכם מכירים את זה, אבל בעולם מגמות המוסיקה של התיכונים בארץ, הרבה פעמים הג'אזיסטים נחשבים המגניבים של השכבה. אולי הם מגניבים באופן מוזר כמו שמוסיקאים תמיד היו, והם לאו דווקא הכוכבים הגדולים בעולם הנשים/גברים, אבל הם בהחלט נחשבים מגניבים. זאת בניגוד לחברה שמנגנים מוסיקה קלאסית ונחשבים... איך נאמר... פחות מגניבים. וחשבתי שנייה על העניין הזה ואמרתי לעצמי- טוב ג'אז היה פעם מוסיקה פופולרית. היו שומעים את זה ברדיו ויוצאים לרקוד וזה היה עניין מאוד מגניב. המוסיקה שניגנו החברה האלה הייתה מתאימה לריקודים ולדור, וגם הרבה שירים היו שירים מוכרים ממחזות זמר שאנשים אהבו. היה איזה מין קשר בין המוסיקאים האלה לדור שלהם שהפך אותם לפופולרים. בנוסף, אין כמו לשמוע ג'אז במועדון קטן וצפוף. כשאתה קרוב למוסיקאים, אתה יכול לראות את המאמץ הנדרש, את האנושיות. יש לך איזה מין קשר שכזה. אבא שלי אמר לי פעם שזה כמו לשבת בשורות הראשונות של אולם קולנוע. הסרט ממש בפנים שלך, יש לך איזה קשר אישי איתו. במועדון זה כמעט אותו דבר, יש שם עוד אנשים וזה חלק מהכיף, אבל החוויה שלך היא נורא אישית. בין השאר כי אתה קרוב למוסיקה. חבר שלי, י.ר, שהוא סקסופוניסט קלאסי ממש מדהים שלומד באיטליה, צחק עלי פעם כשאסרו את העישון במועדונים ואמר לי- איך תנגן עכשיו? הרי אתה צריך את העשן בפנים ואת הרעש של הסכו"ם ושל האנשים שאוכלים סטייק ומדברים על פוליטיקה במקום להקשיב למוסיקה שלך. והאמת שלשנייה באמת קצת נלחצתי. גם לי, כשאני מופיע, כיף להיות במועדון קטן, כשאני קרוב לקהל ויכול להרגיש אותו. האנרגיה הזו שמקבלים מקהל היא משהו לא מוסבר אבל ממש מיוחד. וזה משהו שמחזיק אותי וממשיך אותי בעסק הזה, שהוא כידוע, מורכב. ותוך כדי שאני חושב על זה, חשבתי על כך שהרבה מהג'אז מאבד את הקשר שלו עם המוסיקה הפופולרית. חלק מהסיבה שבתיכון ג'אזיסטים הם מגניבים זה כי הם תמיד מכירים מוסיקה מגניבה מעכשיו, וגם מנגנים הרבה פעמים מוסיקה מגניבה מעכשיו. שהיא בבסיסה מורכבת משירים עם זמרים ומילים וכאלה מין. אבל הרבה אנשים איבדו את הרצון לשיר. הרבה אנשים איבדו את הרצון להשקיע בשיר. ביל פירס (שהיה מנגן עם בלייקי בתחילת שנות השמונים) אמר לי שהם היו מכוונים לכך שכשהמנגינה תסתיים בפעם הראשונה הקהל ימחא כפיים. הסולואים היו בונוס למנגינה שנוגנה היטב. זו מין איכות שהרבה אנשים איבדו את הרצון לשמור בעיני. וזו איכות שמחזיקה את הקשר בין ג'אז למוסיקה פופולרית. בעיני, צריך לתת כבוד לשיר. הוא בעצם מה שאתה מנגן. הסולו זה מסביבו, הסולו מגיע כדי להבליט דברים יפים בשיר, כדי להרחיב עליו ולספר עוד על השיר. וגם בתוך הסולו, כשסולן שר, הקהל נסחף. אני, כשיוצא לי להיות קהל, יכול ממש לטבוע בתוך חלום והסולו יגרור אותי כמו עכבר מול החלילן מהמלין. גם כשהמוסיקה נורא מורכבת, וזה טוב, שלא תחשבו שאני טוען שהכל צריך להיות פשוט ונגיש, אם יש איזו איכות שירתית אני נמשך לזה. ובהקשר הזה, זו הסיבה שאני אוהב את אלברט איילר, כי למרות כל הבלאגן והצרחות והצלילים המוזרים, הוא עדיין שר, והמנגינות שלו הן כמו ילד תמים שעוד מאמין בעולם. בקיצור, רק רציתי להגיד שבעיני הקשר בין ג'אז למוסיקה פופולרית ולמועדונים עדיין קיים והוא עדיין פה. אנשים, ואני ביניהם כמובן, צריכים להפסיק לפחד מהעובדה שכיף להם לשמוע ולנגן עוד סוגי מוסיקה, ולהכניס את זה למוסיקה שלהם. אנשים, ואני ביניהם כמובן, צריכים להפסיק לפחד לשיר ולתת כבוד לשירים שהם מנגנים. ובהקשר הזה, מספיק לראות תכנית אחת של כוכב נולד ולראות מי כן מצליח לספר סיפור ולסחוף ומי לא. וזה נורא ברור שם, וגם מאוד סובייקטיבי, שזה מדהים בעיני. אבל זה כבר נושא אחר. מקשיב כרגע- Prince- musicology המייספייס של תמי שפר ( www.myspace.com/tammyscheffer)
|
|
|
|
החלטתי לכתוב שוב. קרה מה שקרה והתחשק לי. חזרתי לארץ לביקור מבוסטון הגשומה באוגוסט, וכבר זמן מה אני חושב על איך בדיוק לכתוב. אני פה כמעט שבועיים עכשיו, מתחיל להתרגל מחדש להכל ורואה דברים וחושב דברים. משהו כאילו עמד לי על קצה הלשון כבר כמה ימים ורק עכשיו הצלחתי להבין אותו. או לפחות את חלקו. ראיתי פרסומת בעיתון להפלגה בקצב הג'אז עם התזמורת הסימפונית של חיפה. ומשהו שם הרגיש לי מוזר. לא שיש לי בעייה עם קרוזים, או עם הסימפונית, או עם תזמורות סימפוניות שמנגנות ג'אז. להפך, אני חושב שזה משהו שעוד לא עשו בארץ וטוב שעושים פתאום. אבל עדיין משהו הרגיש לי מוזר. ולפתע חשבתי על הקשר בין ג'אז למועדונים ולמוסיקה פופולרית יותר. לא יודע כמה מכם מכירים את זה, אבל בעולם מגמות המוסיקה של התיכונים בארץ, הרבה פעמים הג'אזיסטים נחשבים המגניבים של השכבה. אולי הם מגניבים באופן מוזר כמו שמוסיקאים תמיד היו, והם לאו דווקא הכוכבים הגדולים בעולם הנשים/גברים, אבל הם בהחלט נחשבים מגניבים. זאת בניגוד לחברה שמנגנים מוסיקה קלאסית ונחשבים... איך נאמר... פחות מגניבים. וחשבתי שנייה על העניין הזה ואמרתי לעצמי- טוב ג'אז היה פעם מוסיקה פופולרית. היו שומעים את זה ברדיו ויוצאים לרקוד וזה היה עניין מאוד מגניב. המוסיקה שניגנו החברה האלה הייתה מתאימה לריקודים ולדור, וגם הרבה שירים היו שירים מוכרים ממחזות זמר שאנשים אהבו. היה איזה מין קשר בין המוסיקאים האלה לדור שלהם שהפך אותם לפופולרים. בנוסף, אין כמו לשמוע ג'אז במועדון קטן וצפוף. כשאתה קרוב למוסיקאים, אתה יכול לראות את המאמץ הנדרש, את האנושיות. יש לך איזה מין קשר שכזה. אבא שלי אמר לי פעם שזה כמו לשבת בשורות הראשונות של אולם קולנוע. הסרט ממש בפנים שלך, יש לך איזה קשר אישי איתו. במועדון זה כמעט אותו דבר, יש שם עוד אנשים וזה חלק מהכיף, אבל החוויה שלך היא נורא אישית. בין השאר כי אתה קרוב למוסיקה. חבר שלי, י.ר, שהוא סקסופוניסט קלאסי ממש מדהים שלומד באיטליה, צחק עלי פעם כשאסרו את העישון במועדונים ואמר לי- איך תנגן עכשיו? הרי אתה צריך את העשן בפנים ואת הרעש של הסכו"ם ושל האנשים שאוכלים סטייק ומדברים על פוליטיקה במקום להקשיב למוסיקה שלך. והאמת שלשנייה באמת קצת נלחצתי. גם לי, כשאני מופיע, כיף להיות במועדון קטן, כשאני קרוב לקהל ויכול להרגיש אותו. האנרגיה הזו שמקבלים מקהל היא משהו לא מוסבר אבל ממש מיוחד. וזה משהו שמחזיק אותי וממשיך אותי בעסק הזה, שהוא כידוע, מורכב. ותוך כדי שאני חושב על זה, חשבתי על כך שהרבה מהג'אז מאבד את הקשר שלו עם המוסיקה הפופולרית. חלק מהסיבה שבתיכון ג'אזיסטים הם מגניבים זה כי הם תמיד מכירים מוסיקה מגניבה מעכשיו, וגם מנגנים הרבה פעמים מוסיקה מגניבה מעכשיו. שהיא בבסיסה מורכבת משירים עם זמרים ומילים וכאלה מין. אבל הרבה אנשים איבדו את הרצון לשיר. הרבה אנשים איבדו את הרצון להשקיע בשיר. ביל פירס (שהיה מנגן עם בלייקי בתחילת שנות השמונים) אמר לי שהם היו מכוונים לכך שכשהמנגינה תסתיים בפעם הראשונה הקהל ימחא כפיים. הסולואים היו בונוס למנגינה שנוגנה היטב. זו מין איכות שהרבה אנשים איבדו את הרצון לשמור בעיני. וזו איכות שמחזיקה את הקשר בין ג'אז למוסיקה פופולרית. בעיני, צריך לתת כבוד לשיר. הוא בעצם מה שאתה מנגן. הסולו זה מסביבו, הסולו מגיע כדי להבליט דברים יפים בשיר, כדי להרחיב עליו ולספר עוד על השיר. וגם בתוך הסולו, כשסולן שר, הקהל נסחף. אני, כשיוצא לי להיות קהל, יכול ממש לטבוע בתוך חלום והסולו יגרור אותי כמו עכבר מול החלילן מהמלין. גם כשהמוסיקה נורא מורכבת, וזה טוב, שלא תחשבו שאני טוען שהכל צריך להיות פשוט ונגיש, אם יש איזו איכות שירתית אני נמשך לזה. ובהקשר הזה, זו הסיבה שאני אוהב את אלברט איילר, כי למרות כל הבלאגן והצרחות והצלילים המוזרים, הוא עדיין שר, והמנגינות שלו הן כמו ילד תמים שעוד מאמין בעולם. בקיצור, רק רציתי להגיד שבעיני הקשר בין ג'אז למוסיקה פופולרית ולמועדונים עדיין קיים והוא עדיין פה. אנשים, ואני ביניהם כמובן, צריכים להפסיק לפחד מהעובדה שכיף להם לשמוע ולנגן עוד סוגי מוסיקה, ולהכניס את זה למוסיקה שלהם. אנשים, ואני ביניהם כמובן, צריכים להפסיק לפחד לשיר ולתת כבוד לשירים שהם מנגנים. ובהקשר הזה, מספיק לראות תכנית אחת של כוכב נולד ולראות מי כן מצליח לספר סיפור ולסחוף ומי לא. וזה נורא ברור שם, וגם מאוד סובייקטיבי, שזה מדהים בעיני. אבל זה כבר נושא אחר. מקשיב כרגע- Prince- musicology המייספייס של תמי שפר ( www.myspace.com/tammyscheffer)
|
|
בתגובה ל: מוסיקה פופולרית ושיר ואולי קצת עצבים מאת: chiuaua
אין לי כח בדרך כלל להגיב אז רק שתדע.
אגב, אפרופו הג'אז כמוסיקה פופולרית, אני קורא עכשיו שוב את בדרכים של קרואק. אין שם יותר מדי תאורים ג'אזיים אבל ברקע, כל הזמן הוא מתאר את הבופ-ניקים, המגניבים והחדשניים האלה שמסתובבים ברחובות, מנגנים במקומות קטנים חובשי כובעים ובעלי זקני תיש :-) הארועים מתרחשים בסוף שנות ה-40, כמובן.
והרעיון של שיט ג'אז עם הסימפונית לא יכול היה לקרום עור וגידים בימינו בשום מקום אחר בארץ (ואלי בעולם) פרט לחיפה. עד כמה הזויים אנשי התרבות פה יכולים להיות...
ברוך הבא לשמש
|
|
בתגובה ל: מוסיקה פופולרית ושיר ואולי קצת עצבים מאת: chiuaua איפה הקארמות שצריך אותן?! גם אני אוהב לקרוא, ציוואווה. תמשיך!
אני לא בטוח שהחיבור בין הג'אז לאנשים עובר דרך השירים. אני חושב שהוא עובר דרך הרגליים. בתקופות בו ג'אז היה מוסיקה לריקודים - סווינג, סול ג'אז, ועוד - הוא היה פופולרי. כשג'אז הפך להיות אומנות כזו שצריך לשבת ולהאזין - הוא נהיה פופולרי פחות.
מה שכן הקו המשותף בין השירים לריקודים הוא *בידור*. ג'אז הוא לעיתים בידור ולעיתים אומנות. כשהוא בידור - יש לו יותר קהל.
האם זה אומר שצריך לחזור לעשות בידור על חשבון האומנות? ממש לא בהכרח. זה רק אומר שמוגזם לדרוש שג'אז יהיה פופולרי כמוסיקה פופולרית כאשר מה שאתה ושכמותך עושים זו אומנות גבוהה ואינכם מוכנים להתפשר והוסיף "בידוריות" למוסיקה שלכם.
|
|
בתגובה ל: ~קארמה~ מאת: ברק ויסבעיני זה לא רק החיבור לרגליים. כן ברור שלרקוד זה כיף, אבל לפעמים מספיק גם להניד בראש או לטפוח עם הרגל בקצב. ויש מספיק הופעות גדולות ופופולריות בישיבה, או לחלופין בעמידה עם כל הרבה אנשים שאין באמת מקום לרקוד ממש... אז זה גם משהו שחסר אבל לא רק. אולי הרבה מאוד מהגרובים (במובן של תשלובת של מקצב והרמוניה) של היום חסרים איזו מין ריקודיות. אבל זה בעיני קשור גם לעניין השיר באיזה שהוא מקום. כלומר הרבה פעמים זה נעשה מתוך איזה רצון שהליווי לשיר יהיה מאוד עמוס ומתוחכם (והרבה פעמים כתוב מראש לפרטים מאוד קטנים, אבל זה עניין אחר), והשיר, כלומר בהקשר הזה המלודיה, הולכת לאיבוד. והרבה פעמים כך גם הריקודיות. אבל יש גם מספיק דוגמאות של גרובים מאוד מרקידים לכאורה עם מנגינות מוזרות מעל שמקשות על ההנאה ברגליים, לפחות לי... ואין לי שום מחשבה שהג'אז יהיה פופולרי כמו מוסיקה "פופולרית". אני גם לא בטוח שצריך וגם לא בטוח שאני רוצה. יש עניין בידורי גם באומנות גבוהה. יש מספיק אנשים שנהנים מזה, והיא (האומנות) יכולה להיות כיפית ומהנה. רק שבעיני היא צריכה להיות נגישה יותר מכפי שהיא היום. אני לא חושב שאם מישהו מנגן דברים שהם קליטים וניתנים לשירה הוא בהכרח מוותר על איזה יושר אומנותי. והרבה מזה (הנגישות) קשור גם לאיך אנשים מופיעים על במה. ואני חושב שהרבה נגנים היום מאבדים קצת גם את הצד הזה. זו בכל זאת הופעה ואנשים עדיין מסתכלים על מה שקורה ונהנים גם מהצד הויזואלי של המוסיקה וזה חשוב ליצור איתם תקשורת מסויימת. וזה גם לא מוריד גובה האומנות. אולי רק מנפח החשיבות העצמית :)
|
|
בתגובה ל: מוסיקה פופולרית ושיר ואולי קצת עצבים מאת: chiuaua ללא תוכן
|
|
בתגובה ל: מוסיקה פופולרית ושיר ואולי קצת עצבים מאת: chiuaua אני מסכים איתך לגבי החשיבות של ה"שיריות" בג'אז. זה הדבר הראשון שתופס אותי בטראק באלבום ובוודאי בהופעה.
ואני חושב שאתה צודק - זה גם מה שחיבר אותי למוסיקאי פרי ג'אז כאורנט או כאיילר.
יתרה מכך, בעיני אחד הדברים העיקריים מבדילים ג'אזיסט מעולה מסתם טוב זה היכולת להמציא שירים ומלודיות תוך כדי אלתור. למשל סוני רולינס או ג'ו הנדרסון או וויין ששורטר. רוב המוסיקאים, ודאי הצעירים, לא יכולים לעשות זאת, והאלתור שלהם נשמע בהתאם - פחות מקורי ומושך.
|
|
|
|
מאמרי הקהילה
|