|
אירוויזיון 2006: הארד-רוק הללויה!
הזכייה הפינית היא קולו של הרוב האירופי הדומם המבקש להביע את מורת רוחו מהדרך החדשה של המופע האירופאי בנוסח אמריקני שמוסיקת פופ מלוקקת ותקינות פוליטית הם המנחים שלו
4/4/2009
|
מאת: ליאור אלפרוביץ
בשלב מסויים היושבים סביב נכנעו, חלקם הציעו לי למלא עבורם טופסי לוטו ולהתחלק ברווח, חלקם ביקשו לשלוח אותי בשנה הבאה להלסינקי לקבוע את התוצאות מבעוד מועד ובכך לחסוך את השעתיים המייגעות של שמיעת השירים והשעה הנוספת של טיול לוויני בין אולפני הטלוויזיה בכל בירות אירופה והפריפריה.
זה לא שניחנתי בכושר נבואי יוצא דופן או רוח קודש שרתה עליי במוצ"ש כאשר צפיתי באירוויזיון, אלא הבנאליות הלאומית הכל כך שקופה היא זו שהנחתה אותי כאשר ידעתי לדרג את הניקוד שהעניקה כל מדינה ומדינה ובסדר המדוייק.
יובל החמישים של האירוויזיון, שביקש לסמל אחדות אירופית, נתגלה בסופו של דבר כמפגן מביש, משעמם וצפוי של ההתפלגות הלאומית-אתנית באירופה. והאשמה על כך רובצת על כתפיהן של "המזרחיות". מדינות אירופה שאך לא הספיקו לנער מעצמן את האבק הסובייטי וכבר הספיקו להתכרבל בחיקו החמים של המערב המאוחד, הביאו איתן כנדוניה תרבות של פלגנות אתנית וסולידריות לאומית מזוייפת. "בזכותן" האירוויזיון עוצב במתכונתו המפלצתית של שלושים ושמונה מדינות הנוטלות חלק בהצבעה והפך לזירת התגוששות מהימים של המלחמה הקרה.
מדינות כסלובניה, בוסניה, מקדוניה וקרואטיה לא הפנימו כי יוגוסלביה אינה קיימת עוד והן יכולות לתת את קולן גם לשכנות ממערב. ומדינות כאוקראינה, בלארוס ואסטוניה עדיין לא עיכלו כי הפטרון הסובייטי התפורר לפני שבע עשרה שנים, וטנקים רוסיים לא ישעטו ברחובות טאלין וקייב אם הדוז-פואה יוענק לבריטניה. כך בזכות המדינות האירופאיות החדשות שגילו את נפלאות ההצבעה הדמוקרטית אך לא שכחו את זכות ההתאגדות הסוציאליסטית - קיבלנו תחרות משמימה, בנאלית ונטולת כל אקשן.
אך בזה לא תם הפיאסקו, שכן האירוויזיון הוא אחד החלונות התרבותיים של אירופה לעולם. את אירופה כיישות מדינית המתיימרת לייצג גם אחידות תרבותית אמור להעמיד האירווזיון כקונטרה לתרבות האמריקנית המחלחלת לכל פינה טובה בקונטיננט. אך כמה החלטות אומללות שהבולטת שבהן היא זו המאפשרת לכל מדינה לשיר גם באנגלית הן שהפכו את האירווזיון למופע MTV מסוגנן ומלוקק עד כדי גועל.
כל המגוון האירופאי של לשונות ותרבויות עתיקות המתאחדות על במה אחת פינה את מקומו לחבורות "בנים – בנות" המפזזות ומפזמות להיטים קלילים וקופצניים עד מיאוס. מהמפגן התרבותי האירופי נותרה רק ברכת הפתיחה של האירוע : Good Evning Europe, שכיום נראית ריקה מכל תוכן ממשי.
הקרב הזה מעמיד מדינות כמו ישראל בפני דילמה. שכן אם הן ימשיכו במתכונתן הנוכחית אין להן כמעט סיכוי לזכות בקרב מול "הגוש המזרחי". להן זהו קרב אבוד מראש. שתי ברירות עומדות אם כן בפניהן. הראשונה: פרישה מכובדת, בדיוק כפי שעשתה איטליה שמסרבת כבר 10 שנים ליטול חלק באירוע וניתן לשער שהיא עושה זאת בשל מתכונתו הנוכחית.
האופציה השניה היא להתאגד עם שאר המדינות בעלת המנטליות ה"ישנה" של האירוויזיון, מדינות שהן בלתי מזדהות ושבהכללה ניתן לומר כי הן אינן מדרגות על פי שיקוליים לאומיים (להוציא הצבעה שהיא בגדר "סטיית תקן" בדמות הצבעת מהגרים ממוצא טורקי לארץ האם טורקיה) כגון, הולנד, בלגיה, אוסטריה, צרפת, גרמניה ואחרות ובכך ליצור גוש חוסם ל"ברית ורשה החדשה".
בכל זאת נראה כי הגולל לא נסתם על התחרות, וכן ניתן למצוא בו נקודת אור, גם אם היא לכאורה נראית בדמות חמשת יצורי האופל שכיסחו את הבמה. ניצחונם של המפלצות מפינלנד הוא זעקת ההצלה של חובבי התרבות האירופאיים המבקשים כן לשמור על ייחוד מסויים. לא בכדי נשלחה להקת רוק כבד פינית, ומי שמתעניין בתרבות הסקנדינבית העכשווית מכיר בוודאי את סצינת הרוק הגותי המתחדש במיוחד באיזור הסקנדינבי והבלטי המבקש לשמר דרך המוסיקה את המיתוסים הנורדיים וההיסטוריה הצפונית, רגע לפני שהם נבלעים על ידי הדוד סם וגוש האירו. הוכחה לכך אפשר למצוא בקליפ של השיר הזוכה, שם חברי הלהקה מצילים נערה תמימה מליפול לידיהן של חבורת מעודדות אמריקניות!
הזכייה הפינית היא קולו של הרוב האירופי הדומם המבקש להביע את מורת רוחו מהדרך החדשה של מופע אירופאי בנוסח אמריקני שמוסיקת פופ מלוקקת ותקינות פוליטית הם המנחים שלו. ובתקווה שעד השנה הבאה ילמדו הלקחים, "המזרחיות" יושבו אל מאחורי מסך הברזל, גרמניה, הולנד ושוויץ ישובו לשיר בשפות המקור, וכולנו נתרווח בספה מול טלוויזית פלסמה 42 אינץ' ונהנה ממופע של תרבות אירופאית אותנטית כפי שהיה עד לא מזמן ונברך בקול גדול : "Hard Rock Hallelujah!".
|